פסק-דין בתיק ב"ל 32719-10-12

...

לעומת זאת, בל נשכח שמן האינטרס של הציבור גם לשמור בקפדנות על הסדר שהנהיג משפט המדינה בנוגע לדרכי הנישואין ואשר משתקף בתקנות חרם דירושלים, ואילו ההליכה בדרך של עשיית קידושין פרטיים פוגעת בסדר האמור ופותחת פתח לסיכול מטרותיו, כפי שבואר לעיל. ברור, כי מבחינתו של השיקול הזה, אין האינטרס הציבורי עולה בקנה אחד עם העידוד של הגשת תביעות שמטרתן היחידה להשיג הכרה שיפוטית בתקפותם בדיעבד של קידושין פרטיים.

...

הסיכום הזה מעלה שקיים (או עלול להיות קיים) ניגוד בין שני השיקולים האמורים, וזאת לאור האינטרסים הציבוריים השונים העומדים מאחוריהם. נשאלת השאלה, מהו השיקול ... מבין השניים, אשר מן המוצדק יהיה להעדיפו באותם המקרים שבהם פונה מי שטוען שהיה צד למעשה של קידושין פרטיים לעזרתו של בית-המשפט, כדי להשיג פסק-דין המצהיר על תקפותם בדיעבד.

...

הפתרון לכך יהיה טמון בתשובה שתינתן בכל מקרה, בהתאם לנסיבותיו המיוחדות, לשאלה, אם לצד הפונה לעזרתו של בית-המשפט כאמור, יש אינטרס סביר או לגיטימי בהשגת הסעד ההצהרתי המבוקש והיה: אם התשובה לשאלה זו תהיה חיובית, כי אז תהא על העליונה ידו של השיקול הראשון  הוא השיקול המצדיק שבית-המשפט ייזקק לתביעה לדון בשאלת תקפות הקידושין הפרטיים הנדונים, הואיל ובמקרה כזה מן האינטרס הציבורי הוא, שתבוא הכרעה שיפוטית מוסמכת בשאלה זו. כנגד זה, אם התשובה לשאלה הנזכרת תהיה שלילית, כי אז יגבר השיקול השני, המחייב,  בשל האינטרס הציבורי האחר, שלא לעודד תביעות שמטרתן היחידה להשיג הכרה בתקפותם של קידושין פרטיים.

יהא זה ברור שלא באתי כאן להצביע על הפתרון האמור אלא כעל פתרון הטומן בחובו את הגישה הכללית, אשר שומה על בית-משפט זה להביאה בחשבון שיקוליו בעת שהוא מתבקש להתערב בסוג ענינים זה; שהרי עצם מתן הסעד ההצהרתי, אשר הצד לקידושין פרטיים חותר להשיגו, אינו נתון בסמכותנו, כי אם בסמכותו של בית-הדין הרבני. משום כך, אין בדעתי לתת פה תשובה כוללת לשאלה, באלו מקרים יהיה מוצדק לקבוע שאכן, קיים בידי הצד לקידושין כנ"ל אינטרס סביר או לגיטימי לקבל את הסעד הנדון ובאלו מקרים יהיה מקום לקבוע היפוכו של דבר. סבור אני, שלצורך ענייננו אצא ידי חובתי לגבי אותה שאלה אם אסתפק בקביעת המבחן הבא:

כאשר מסתבר שקיימת מניעה ממשית - בין מניעה הנעוצה באיסור מן הדין ובין מניעה עובדתית - (לרבות זו הנוגעת להמשכת יחסי האישות) - בעד סידור נישואין בין הצדדים בעתיד כדת, כי אז לא יהיה מנוס מהמסקנה, שלמבקש-הסעד-ההצהרתי ולציבור בכללותו - יש אינטרס לגיטימי בהשגת הכרעה שיפוטית מוסמכת, שיהיה בה כדי לקבוע את מעמדם האישי של בני-הזוג עקב מעשה הקידושין הפרטיים שהלה טוען לו (השיקול הראשון).   לעומת זאת, אם מסתבר שלא קיימת כל מניעה כאמור, כך שכל מטרתו של מבקש-הסעד אינה אלא להשיג גושפנקה שיפוטית למעשה הקידושין הפרטיים כדי שזו תשמש הוכחה חוקית לכניסתו לברית הנישואין, כי אז יהיה מן הדין להסיק שבשלב זה אין לו אותו אינטרס לקבל את הסעד ההצהרתי המבוקש, שהוא ממין האינטרס שיש להתחשב בו; קל וחומר, שלציבור בכללותו אין שום ענין בכך, הואיל ובנסיבות האמורות מכתיב האינטרס של הציבור שהצדדים יסדירו את נישואיהם, באין כל מניעה לכך, לפי הסדר שנקבע לצורך זה על-ידי משפט המדינה (השיקול השני).".

          כלומר - ההחלטה אם נכון לתת סעד שיפוטי שיצהיר על תקפות הנישואין למי שנישא בטקס נישואין פרטי, אמורה להיבחן על פי השאלה אם יש אינטרס ציבורי שמצדיק מתן סעד כזה. מבחן ברור לפתרון שאלה זו, הוא כאשר יש מניעה כלשהי שהמבקש יוכל לקבל בעתיד סידור נישואין כדת.

אם אין מניעה כזו - נכון יותר לקבוע שאין אינטרס ציבורי במתן סעד של הצהרה על תקפות הקידושין הפרטיים.

38.     כשבאים ליישם את ההלכה האמורה על עניינו של התובע, נכון להביא בחשבון את האמור להלן:

א.      לא היתה מניעה אובייקטיווית כלשהי שבגינה התובע ופלונית לא נישאו באמצעות "רושם נישואין" מוסמך מטעם הרבנות הראשית. הם עשו זאת משיקולים שאמנם עליהם הם הביאו ראיות סותרות, אך עדיין מדובר בשיקולים שלהם עצמם ולא באיזו סיבה שמנעה מהם להינשא באמצעות "רושם נישואין" כדין.

ב.       גם כיום אין מניעה שהתובע ופלונית יבקשו סעד הצהרתי מהערכאה המוסמכת, כלומר - מבית הדין הרבני האזורי - אשר יצהיר על כך שהם נשואים זה לזה. אם הם יקבלו פסק דין הצהרתי כזה, בוודאי שיהיה לו משקל גם כלפי הנתבע.

ג.       הסעד המבוקש בתובענה שבפני, אינו סעד שיש בצדו אינטרס ציבורי כלשהו. מדובר באינטרס פרטי צר של התובע, שמעוניין לקבל תוספת לקצבת הנכות שלו. אין מדובר בצורך של "קביעת מעמד" למנוע ספקות בענייני המעמד האישי של התובע או של פלונית.

39.     בשל כל האמור לעיל, אני סבור שאין כל סיבה לתת לתובע את הסעד המבוקש על ידיו ולקבוע כאן שטקס הקידושין הפרטי שנערך לו ולפלונית, בניגוד ל"חרם דירושלים" (שלפי פסק הדין בבג"צ שגב הפך להיות חלק מהמשפט הישראלי), ובהעדר מניעה להינשא כדין, מצדיק כדי להביא לכך שהתובע יהיה זכאי לתוספת תלויים לקצבת הנכות שלו, בעד פלונית.

40.     לצרכי חוק הביטוח הלאומי, אין לראות את התובע ואת פלונית כאילו הם נישאו זה לזה. על כן, נכון לדחות את טענת התובע בדבר נישואיו לפלונית, ואין לקבוע שהוא זכאי לתוספת בעד פלונית בשל "נישואין".

האם התובע ופלונית הם בגדר "ידועים בציבור" ?

41.     בסעיף 24 לעיל, הבאתי ציטוט מסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי בקשר להגדרת המונח "אשתו", באופן שהמונח הורחב כך שיכלול גם את: "הידועה בציבור כאשתו והיא גרה עמו".

42.     על כן, אף אם - כאמור לעיל - אין לראות את התובע ואת פלונית כ"נשואים" לצורך חוק הביטוח הלאומי, עדיין נכון לבדוק אם נכון להגיד עליהם שהם "ידועים בציבור" כנשואים ואם הם מתגוררים ביחד. במקרה כזה, יהיה נכון לקבוע שעל פי הרחבת הגדרת "אשתו" שבסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי - זכאי התובע לתוספת תלויים בעד פלונית.